פרק א
הקדמה
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:
וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת:
אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו:
אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:
אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: (שמות כא כח-לב)
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן:
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: (שמות כא לה-לו)
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: (שמות כב ד)
פרקים א-יא, עוסקים בנזקים אותם מסוגלת בהמה לבצע, דהיינו הקרן, השן והרגל. הרמב"ם פותח רצף זה בפרק המסכם בקצרה את יסודות האחריות של אדם על נזקי בהמתו. בהלכות א'-ד' דן הרמב"ם באחריות של אדם על נזקי בהמתו, באופן כללי, ובהבדל בין נזק תם לבין נזק מועד, לעניין הגדרתו ולעניין דרך התשלום בו. בהמשך דן הרמב"ם בסוגי נזקים להם אין בהמות מצויות מועדות, ובפירוט חיות מיוחדות המועדות מתחילתן להזיק בכוונה בדרכים שונות. הלכות ז'-ט' עוסקות בהבדל בין נזק שהתבצע ברשויות שונות- רשות הניזק, רשות הרבים וחצר השותפים לסוגיה, בעיקר לעניין חיוב שן ורגל. הפרק מסיים בפירוט תולדות השן, הרגל והקרן וההבדלים ביניהם
הלכה א-ד
אחריות אדם על נזקי בעל חיים שברשותו, בתם ובמועד
המשנה (ב.) מונה את השור בין אבות הנזיקין.
ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער
בגמרא חלקו האמוראים בהבנת המשנה- לדעת רב השור הכתוב במשנה כולל את כל הנזקים השייכים לשור, ובכלל זה קרן (מעשה שעשתה הבהמה במטרה להזיק), שן (נזק שנעשה תוך כדי אכילה) ורגל (רמיסה שרמסה אגב הילוכה הרגיל). שמואל סובר שהשור הנאמר במשנה מורה רק על הקרן, ואילו השן והרגל נלמדים מאב אחר- "המבעה". כך או כך, המשנה מונה את השור על כל דרכי הזקיו.
התוספתא (בבא קמא פרק ו, הלכה יח) מבהירה שאין מדובר דווקא על שור:
אחד שור ואחד שאר בהמה חיה ועוף לנזקין מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק
המשנה (טז:) מבארת שהמועד משלם נזק שלם מהעליה (כלומר מהמעולה שבנכסיו) והתם משלם חצי נזק מגופו.
המשניות הבאות (יז., יט:) מבארות שנזק מועד הוא נזק בו רגילה הבהמה להזיק, ודנות באילו אופנים שכיח שבהמות מצויות יזיקו כדרכן.
דרכי התשלום בתם ובמועד יבוארו ביתר הרחבה בהלכות הבאות, ובפרקים שמיני ותשיעי לקמן. פרק ו' עוסק בהרחבה בדרך בה הופך התם למועד.
הלכה ה
הדברים להם אין הבהמה מועדת
המשנה (טו:) מונה חמש דרכי היזק בהם אין הבהמה מועדת להזיק והם- ליגח, לנשוך, ליגוף, לבעוט ולרבוץ. כלומר, כל נזק שבהמה עושה בדרכים אלה, ושלא הועדה לעשותו בעבר, הרי הנזק נחשב תם, ויש לשלם רק את חציו ומגוף הבהמה המזיקה. בגמרא (טז.) הובאה ברייתא לפיה בהמה מועדת למעך אדם בהמה וכלים אגב הילוכה, ולפיכך לכאורה היא כן מועדת לרבוץ. תירוץ אחד שנאמר בגמרא הוא שהבהמה מועדת למעך דברים שבצידה, אך היא אינה מועדת למעוך דברים שתחתיה. תירוץ שני הוא, שדווקא על כלים גדולים אין סתם בהמה מועדת לרבוץ, אך על כלים קטנים היא מועדת להתיישב כדרכה ולשוברם.
הרמב"ם פסק על פי התירוץ השני, אך הרא"ש והטור פסקו על פי פשט המשנה ועל פי התירוץ הראשון, ולפיהם הבהמה אינה מועדת לרבוץ על כלים בין גדולים ובין קטנים.
השו"ע (שפט ז) מביא את שתי הדעות.
הלכה ו
המועדין מתחילתם
המשנה (טו:) מביאה מחלוקת תנאים:
"הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש - הרי אלו מועדין;
רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין, והנחש מועד לעולם".
כלומר, בעלי חיים אלה, בניגוד לשור, מועדים אף בדרכי היזק שהן תולדת הקרן (כלומר, בנזקים בהם התכוון בעל החיים להזיק). לפי ר"א, אין הדבר אמור בטורפים שכאלה כאשר הם מאולפים.
הרמב"ם פסק כחכמים, וכך כל הראשונים.
בגמרא מובאת מימרתו של שמואל:
"ארי ברה"ר, דרס ואכל - פטור, טרף ואכל – חייב"
ומסבירה הגמרא, שדריסה, דהיינו, אכילת הטרף בעודו חי, היא דרכו הרגילה של האריה, לכן נחשבת היא כשן מועדת, ופטורה ברה"ר. אך טריפה, דהיינו הריגה, ואח"כ אכילה, היא שינוי ממנהגי האכילה הרגילים של האריה, דינה כקרן, ולכן חייב עליה רק חצי נזק בין ברה"ר ובין ברשות הניזק.
מדברי שמואל ניתן ללמוד שני דברים- ראשית, לא בכל אופני ההריגה מועדות כל חיות הטרף שבמשנה, אלא רק בדרכים בהן הן רגילות להרוג. שנית, אריה שדרס ואכל כדרכו, שהוא מועד לעשות כך, אין להשוותו לשור שהועד לנגוח שלוש פעמים ונגח ברשות הרבים, אלא לשן ברה"ר (שפטור בה, כמבואר בהלכה ח' לקמן), משום שזו דרך האכילה הרגילה של האריה, כמו של השור.
בעקבות מימרא זו, פסקו הרא"ש (סי' כא) והתוס' (טז. ד"ה "והנחש") שאכן לא על כל הריגה נחשבות חיות הטרף שבמשנה כמועדות, אלא רק על הריגה שהיא כדרכן. ועוד כתבו, שעל הריגה כדרכן ברשות הרבים, פטורים, משום שן[1], וכדברי שמואל. הרמב"ם אינו מתייחס כלל לדברי שמואל, וכותב רק שחיות אלה מועדות מתחילת ברייתן, ולכן משולם נזק שלם בהזקתן.
השו"ע (שפט ח) כותב את לשון הרמב"ם, אך הרמ"א מביא את שיטת הרא"ש, שבעל חיים טורף מועד לטרוף כדרכו בלבד.
הלכה ז
נזק ברשות הניזק
במשנה (כד:) חלקו התנאים:
"שור המזיק ברשות הניזק כיצד? נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט, ברשות הרבים - משלם חצי נזק, ברשות הניזק
- רבי טרפון אומר: נזק שלם,
וחכמים אומרים: חצי נזק".
כלומר, חכמים סוברים שלעניין נזקי קרן, דין חצר הניזק כדין רשות הרבים, שבתם משלם חצי נזק ובמועד משלם נזק שלם. אך ר' טרפון סובר שבחצר הניזק משלם תמיד נזק שלם ללא קשר לתמות או מועדות. במשנה מוסבר שר' טרפון לומד קל וחומר מרגל, שהרי נזק הרגל פטור ברשות הרבים, ובכל זאת ברשות הניזק חייב נזק שלם, ולכן קרן, שחייב עליה חצי נזק ברשות הרבים כל שכן שיהיה חייב עליה נזק שלם ברשות הניזק.
הרמב"ם פוסק כאן כחכמים כנגד ר' טרפון, שאף בחצר הניזק כל מועד משלם נזק שלם, וכל תם חצי נזק. וכן פסקו שאר הראשונים והשו"ע.
נזק ברשות המזיק
המשנה (ט:) מגבילה את אחריות הנזיקין של המזיק למקומות שאינם רשותו שלו:
"ובכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק..."
ומסבירה הגמרא (יג:):
"דאמר ליה: תורך ברשותי מאי בעי?" (מה עושה שורך ברשותי).
הרמב"ם פוסק כך, ומבאר בדבריו, שיש כאן הטלה של האשמה על הנזק על כתפי הניזק עצמו- "שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הזק". אמנם הרמב"ם מביא טעם נוסף לדברים- "והרי מפורש בתורה ושלח את בעירה ובער בשדה אחר". אמנם בסוגיות הגמרא לא הובא פסוק זה בהקשר של הפטור ברשות המזיק, אלא כסיבה לכך שעל שן ורגל חייבים רק ברשות הניזק. וכך באמת כותב הרמ"א על דברי השו"ע, המצטט את לשון הרמב"ם בהלכה זו. (שפט י).
הלכה ח
חצר השותפים
המשנה (ט:) מביאה סייגים לחיוב בנזקין:
"ובכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק.
כשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ".
ובגמרא, מחלוקת אמוראים בהבנת דברי המשנה-
ר' חסדא מבין ש"רשות הניזק והמזיק" שייך לכלל- "כשהזיק חב המזיק לשלם", או במילים אחרות, בחצר השייכת למזיק ולניזק חייב המזיק על נזקי שן ורגל, ואין דינה כרשות הרבים.
לעומתו, ר' אלעזר מבין ש"רשות הניזק והמזיק" היא עוד דוגמה כמו "רשות המיוחדת למזיק" בה יש פטור על נזקי שן ורגל.
הגמרא מביאה שתי ברייתות הנראות כחולקות במחלוקת זו:
"תני רב יוסף: חצר השותפים, והפונדק - חייב בהן על השן ועל הרגל"
ולעומת זאת
"ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין:
כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק - חייב בכל;
דמזיק ולא לניזק - פטור מכל;
לזה ולזה, כגון חצר השותפים והבקעה - פטור בה על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם - משלם חצי נזק, מועד - משלם נזק שלם;
לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם - חייב בו על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם - משלם חצי נזק, מועד - משלם נזק שלם"
ברייתא זו, בניגוד לברייתא שהביא רב יוסף, פוטרת על נזקי שן ורגל בחצר השותפים.
הגמרא פותרת את מחלוקת הברייתות אליבא דשיטתו של ר' אלעזר, ומבארת שהברייתא המחייבת על נזקי שן ורגל בחצר השותפים, עוסקת בחצר המיוחדת לשניהם לפירות בלבד, ואחד השותפים הכניס לה את בהמתו ללא רשות, שזה נקרא לצורך העניין "ובער בשדה אחר", ואילו הברייתא הפוטרת על נזקים בחצר השותפים מדברת על שדה המיוחדת לשני השותפים לשוורים ולפירות.
חצר שאינה לא למזיק ולא לניזק
בחצר השייכת ל"צד שלישי", אליה נכנסו הניזק והמזיק ללא רשות, מדברת לכאורה הברייתא דר' שמעון בן אלעזר:
"... לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם - חייב בו על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם - משלם חצי נזק, מועד - משלם נזק שלם".
אך הגמרא (יד.) שוללת הבנה זו, שכן "בעינא ובער בשדה אחר וליכא". כלומר, הביטוי "שדה אחר" נדרש בגמרא לא רק כמתנה חיוב בכניסה שלא ברשות של המזיק, אלא גם בכניסה ברשות של הניזק. הגמרא מפרשת ש"לא לזה ולא לזה" שבברייתא הכוונה לשדה שאיננה שייכת לשניהם גם יחד אלא לניזק בלבד.
בירושלמי נתונה הנחה זו במחלוקת תנאים, בין ברייתא הפוטרת בחצר שאינה של אף אחד מהם לבין ברייתא המחייבת.
הרמב"ם וכל הראשונים פסקו עפ"י הבבלי ועפ"י הברייתא דר' שמעון בן אלעזר המובאת בו, שבחצר של צד שלישי, פטור המזיק על נזקי שן ורגל, למרות שנכנס שלא ברשות בעל החצר, ובכ"ז חייב על קרן ח"נ בתם ונ"ש במועד.
הלכה ט
חצר המיוחדת למזיק ולניזק לפירות, ולאף אחד מהם לא לשוורים
בדין חצר השותפין, הציגה הגמרא (יד.), כאמור, ברייתות חלוקות, והסבירה שהברייתא המחייבת בשדה השייכת לשניהם, עוסקת בשדה המיוחדת לשניהם לפירות בלבד, שהכניס בה אחד השותפים את שורו שלא ברשות, ולכן חייב על הנזק ששורו גרם. האמוראים מתלבטים האם למרות שלשניהם יש רשות להכניס פירות עדיין מדובר ב"שדה אחר" שרק בו חייבים על שן ורגל. ר' זירא אומר שאם לשניהם יש רשות להכניס פירות, הרי שזו גם חצרו של המזיק, ואינה נחשבת חצר הניזק, וממילא יהיה המזיק פטור בה על שן ורגל. אמנם אביי סובר, שכיוון שאינה מיוחדת לשוורים, הרי שלעניין זה, נחשבת כחצר הניזק, וחייב המזיק שהכניס את שורו לחצר והזיק את פירות חברו.
הרמב"ם פוסק כאן שאכן שדה כזו נחשבת כ"שדה אחר". והדבר מוסבר עפ"י הטעם המובא בהלכה הקודמת- פטור שן הוא במקום שיש לבהמה רשות להלך כדרכה, ואילו כאן אין לבהמה רשות כזו.
חצר המיוחדת לשניהם לפירות, ולניזק בלבד לשוורים
כאמור, הגמרא אינה מבינה את המקרה של "לא לזה ולא לזה" שבברייתא דרבי שמעון בן אלעזר כפשוטה, כיוון שחצר של "צד שלישי" אינה נחשבת "שדה אחר", ולכן אין חייבים בה על שן ורגל. לכן, הגמרא מסבירה את לשון הברייתא שבשדה שאינה "לא לזה ולא לזה", הכוונה היא ששייכת רק לאחד מהם, דהיינו, לניזק. כמו כן הגמרא מסבירה שמדובר בשדה המיוחדת לשוורים לשניהם ולפירות רק לניזק, ולכן לעניין הפירות היא נחשבת כשדה הניזק.
הרמב"ם פוסק עפ"י זה ששדה המיוחדת לשניהם לשוורים ורק לניזק לפירות, חייב בה על נזקי שן ורגל, וזאת למרות שלשור המזיק ישנה רשות להיכנס, שכן לעניין הפירות, בלעדיותו של הניזק בעל הפירות מגדירה את השדה כ"שדה אחר".
על בסיס עיקרון זה, פוסק הטור (שפט), שאם ישנה שדה המיוחדת לאחד לשוורים בלבד ולחברו לפירות בלבד, חייב בעל השור על הפירות אם הזיקן בשן, כבחצר הניזק, ופטור אם הזיקן בקרן, כדין חצר המזיק.
השו"ע (שפט יג) פוסק את דברי הרמב"ם, ובהמשך (יד) פוסק את דברי הטור להלכה.
הלכה י
אבות נזיקין בשור ותולדותיהם
הגמרא (ב:) מביאה ברייתא:
"ג' אבות נאמרו בשור: הקרן, והשן, והרגל"
ובהמשך:
"תולדה דקרן מאי היא? נגיפה, נשיכה, רביצה, ובעיטה"
הגמרא מסבירה מדוע נשיכה אינה תולדה של שן, ומדוע בעיטה אינה תולדת הרגל:
"נשיכה - תולדה דשן היא! לא, שן יש הנאה להזיקה, הא אין הנאה להזיקה. רביצה ובעיטה - תולדה דרגל היא! לא, רגל הזיקה מצוי, הני אין הזיקן מצוי"
כלומר, מאפיין של שן הוא שיש הנאה להיזקה, ואילו מאפיין של רגל הוא שהזקה מצוי.
הרמב"ם כותב בפירוש שתולדות השן מאופיינות בהנאה לבהמה.
עגלה המזיקה
הגמרא (יז:) הדנה בדין צרורות (המורחב בפרק הבא) מביאה את דברי רבא, שצרורות מוגדרים ככל מגע שהוא עקיף מספיק כדי שלא תהא טומאה עוברת מזב על ידו. הגמרא מסבירה שלפי זה, כיוון שזב הנוסע בעגלה ודרסה את הכלים, טמאים הכלים מדין מדרס הזב, כך גם בהמה הנושאת עגלה ורמסה העגלה את הכלים, אין הדבר נחשב נזק עקיף של צרורות, אלא נזק ישיר של רגל.
הלכה יא
היזק "דרך הילוכה" שאיננו שכיח
הגמרא (יט:) מתלבטת בשאלה האם היזק ע"י כשכוש בזנב נחשב כנזק הרגל בכדי לפטור עליו ברה"ר. מצד אחד מובאת סברה שכן- "וכי יאחזנה בזנבה וילך?", כלומר, אדם אינו יכול לשמור על בהמתו מכישכוש בזנבה, כמו שאינו יכול לשומרה מהיזק בהילוכה. אמנם הגמרא אומרת שהגם שאת אותה סברה ניתן לומר אף בקרן, כלומר, שאדם יהיה פטור על נזק קרן של בהמתו ברשות הרבים משום שאינו יכול לשומרה כל הזמן שלא תנגח, עדיין קיים הבדל- נזק בקרן תמה אינו דרכה הרגילה של הבהמה, ואילו נזק בכשכוש הזנב הוא דרכה הרגילה. ולכן מבארת הגמרא, שברור שכשכוש זנב רגיל נחשב כרגל, והשאלה נשאלה מלכתחילה על כשכוש זנב נמרץ מהרגיל.
מכיוון שלא נענית תשובה על שאלה זו, פוסק הרמב"ם שזהו ספק רגל ספק קרן, ולכן אם תפס הניזק חצי נזק, אין מוציאים מידו.
הרא"ש לעומתו הבין שטענת הגמרא "וכי יאחזנה בזנבה וילך" היא כבר תשובה על השאלה, כלומר, הגמרא בעצם פוסקת שאף כשכוש שאינו שכיח נחשב כרגל.
השו"ע פסק כרמב"ם, אך הרמ"א הביא את דעת הרא"ש.
הגמרא (שם) מתלבטת גם אם כשכוש באבר המין של הבהמה נחשב כרגל או כקרן, שכן מצד אחד שלא כקרן אין כוונתה של הבהמה להזיק, אך מצד שני זהו מעשה הנובע מיצר פתאומי כמו נגיחה. הגמרא משאירה את השאלה ללא תשובה, ולכן פוסק הרמב"ם גם כאן, שאם תפס הניזק חצי נזק אין מוציאין מידו.
תפיסה בספיקא דדינא
הרמב"ם כאמור פוסק כאן, ובעוד מקומות, שכיוון שספק הוא אם חייב המזיק לשלם חצי נזק או שמא פטור, לכן אם תפס הניזק חצי נזק אין מוציאין מידו, שכן המוציא מחברו עליו הראיה.
הרמב"ן (בבא מציעא ו.) חולק על זה וטוען שאין תפיסה מועילה בכגון זה, ולכן אף אם תפס מוציאים מידו[2].
הערות שוליים
- ^1 נראה להבין שפטורים ברשות הרבים רק אם מדובר ברשות הרבים שנוהגים לעבור בה עם חיות כאלה, שאז מתוך שיש רשות ללכת עם אריה, ממילא אם הזיק בדרכו הרגילה פטורים על היזקו, אך במקום שאין רשות ללכת עם אריה, שהיא רשות הרבים השכיחה, יהיה בעל האריה חייב.
- ^2 מחלוקת ראשונים זו קשורה באופן הדוק לשאלה הנידונה כבר בגמרא (ב"מ ו:), האם כהן שתקף ולקח בכח ספק בכור, מוציאים אותה מידו. גם בנידון זה חלוקים הרמב"ם מול הרמב"ן הטור והרא"ש (עי' שו"ע יו"ד שטו א).